יום שבת, 27 באוגוסט 2011

אני כאן עכשיו. על הספה המתפרקת שלי. ולא, אני לא מנסה לעורר רחמים. הם כבר התעוררו לבד.
תודה על ההתעניינות.
אני כאן עכשיו.
ותודה לכל אלה, שזה לא הזיז להם בכלל שלא הייתי.
אני רגילה.

אכשהו, קמתי בוקר אחד, והחלטתי שדי.
החלטתי שגם בגיל 40, ואם אפס תעודות אני יכולה להצליח.
אז חשבתי.

ואני כל- כך רוצה לדעת, מי האידיוט שהחליט, ש40 זה השלושים החדש.

כל- כך הרבה טלפונים. לכל- כך הרבה מקומות עבודה.

כן...... בטח..... אנחנו עדיין מראיינים..... את דוברת רוסית.? 40? תראי.... תשאירי מספר..... אנחנו נתקשר אם.....

קראו לו מוריס.
זאת אומרת, עדיין קוראים לו מוריס.
הוא בן 62.
לפני שלוש שנים הוא ניפרד מאישתו.
או שהיא ניפרדה ממנו.
לפני חצי שנה הייתה לו תאונה.
הסוציאלית חיפשה לו מטפלת לכמה שעות, שלוש פעמים בשבוע.
קצת לעזור לו.
את מכירה גברים...... קצת לארגן את הבית, לשטוף כלים, לעזור לו להתקלח, דברים רגילים.
הוא זקוק למישהיא נעמה לשוחח איתה.

הסכמתי.
לפחות לא צריך לנגב לו את התחת.

הוא צרח שדפקתי בדלת, בפעם הראשונה.
גם בפעם השניה.
וגם בפעם החמישית.

ניקיתי בשקט. טונה של כלים הוא השאיר כל יום. ניגבתי אבק. הכנתי לו אוכל.
והוא שתק.
שתיקה משותפת.
דווקא התאים לי.

בשבוע השני הוא שאל אם אני יכולה לעזור לו להתקלח.
הסתכלתי על הגוף המכוער שלו, ועל הפנים המסריחות שלו.
הוא לא היה יכל לחכות קצת?
כן בטח שאני יכולה.

עזרתי לו להתפשט. השומן של הגוף שלו הריח לי כמו עכבר מת.
חשבתי על מקומות רחוקים בעולם, שאם אני אתמיד איזה 30 שנה בעבודה הזאת, אני אולי אוכל לבקר באחד מהם.
וזה הסתיים.

בבית הקאתי קצת מרוב גועל.
עוד כמה הקאות כאלה ואולי אני אצליח להוריד במשקל.
ובסוף באמת יחשבו שאני בת 30.

הוא התחיל לאהוב להתקלח.
ואני הקאתי כל יום.

אחלה חיים, לבת 40 לא?

ואז הוא ביקש שאת הסבון אני אשים גם על הזין שלו.
לא נראה לי.
100 שח טוב לך?
החרא יודע גם לדבר.

תגידי לא, חתיכת מטומטמת.. תגידי לא. תגידי לא. תגידי לא.

לקחתי.
אולי הטיול יוקדם בכמה שנים. או ימים. או שעות.

יום אחרי הוא הוציא 150 שח.
קצת תלטפי אותו מתוקה. כל כך הרבה זמן הוא לא קיבל אהבה.

ואז הוא רצה להרגיש אייך היד שלי גורמת לזין שלו לרקוד.
200 שח.

יום אחרי הוא לא ענה שדפקתי בדלת.
הוא צעק שהדלת פתוחה.
נכנסתי.
הוא בחדר שנה.
כאבה לו נורא הרגל אתמול בלילה, והוא לא הצליח לקום.
ניגשתי לעזור.
מתחת לשמיכה הסריח הגוף הערום שלו. והוא תפס לי את היד.
ואישה מטומטמת בת 40 לא מצליחה אפילו לצרוח.
ולבן זונה, תודה ששאלתם, יש כח.

הזין שלו ניסר לי את מה שכבר ניסרו לי כמה גברים לפניו.

והוא לא נתן לי אפילו כסף החרא.

והקאתי פעמיים עד שהגעתי הביתה.
ועוד פעמיים במשך הלילה.

ונישארתי מתחת לשמיכה. מאז.

לפחות היה לי כסף לקנות אלכוהול שישרוף לי את כל הליכלוך מהגוף.

ועכשיו חזרתי.
ולא אני לא יודעת מה זה אומר.

אולי זה אומר שאני לא צריכה יותר לצאת מהבית?
מטומטמת.
אייך לא חשבתי על זה קודם.


יום רביעי, 8 ביוני 2011

בוקר

דפיקה בדלת. אני ישנה. דפיקה בדלת. אני חולמת. דפיקה בדלת .אני זזה. דפיקה בדלת. למה זה לא ניפסק?
אני צועקת שאני שומעת.
סוף סוף שקט.
אני צועדת לדלת.
מבעד לעינית אני רואה ילדה מעוותת. היד כבר אוחזת בידית. אני לא לבושה. אני צועקת לה שעוד רגע.
היא ממלמלת משהו אבל אני לא מבינה.
החולצה מסריחה. אבל אין לי כרגע אחרת.
המכנסיים לא תואמות לחולצה.
היא בטח תסלח לי המעוותת.
אני פותחת.
כנראה שראיתי אותה כבר. היא מחייכת.
מה?
אמא שואלת אם יש לך במקרה שתי סיגריות.
הסתכלתי לה בעיניים.
רציתי לתפוס לה את השערות ולמשוך אותה לתוך הדירה.
רציתי להעמיד אותה צמודה לקיר.
כל- כך רציתי להעיף לה סתירה.
להסתכל על הדמעות שזולגות וזולגות. להביט בפנים הנדהמות.
רציתי לשאול אותה ממתי היא מעשנת.
רציתי לצרוח עליה שלא תשקר לי. אף פעם שלא תשקר לי. אבל ממש ממש אף פעם.
אין לי.
היא גימגמה משהו. כנראה מילים. לא השקעתי מחשבה.
סגרתי את הדלת.
ונעלתי.
עצמתי עיניים. ככה בעמידה.
הורדתי מכנסיים וחולצה וזחלתי שוב מתחת לשמיכה.
אולי מזל שאין לי ילדה.

יום שלישי, 7 ביוני 2011

אישה קמה בבוקר ומחליטה לקחת חופש מעצמה. עוד יומיים היא בת 40 והיא זקוקה לנשום קצת חופש.
היום הראשון עובר מתחת לשמיכה. העיניים נישארות עצומות כל היום.
 ביום השני היא מרגישה עייפה מיום אתמול.
אז היא קמה רק כדי להשתין.
וישר היא חוזרת למיטה.
שוב העיניים נעצמות. המחשבות ממלאות לה את הראש. וממלאות לה את כל הגוף.
ביום השלישי מתחת לשמיכה היא מתחילה לבכות.
יום שלם מתחת למיטה והיא רק בוכה.
ביום הרביעי היא סוף סוף קמה. צועדת ישר לארון במטבח. בקבוק הארק מחייך אליה. היא לוקחת אותו למיטה.
מתחת לשמיכה היא לוגמת ממנו. לגימות קטנות. אחרי רבע בקבוק היא מבינה שכבר יומיים היא בת 40.
אף אחד לא התקשר. אף אחד לא דפק בדלת. אף אחד לא איחל לה מזל טוב.
שוב הדמעות. ושוב לגימות מהבקבוק כדי לשכוח.
ביום החמישי היא מרגישה שהשקט מתחת לשמיכה לא מספיק לה.
היא לוקחת את השמיכה ומסדרת אותה יפה מתחת למיטה. היא זוחלת ונירדמת מתחת למיטה.
ולאף אחד לא איכפת.
בעצם למי יהיה אכפת?
אמא שלה מתפוררת במוסד של אנשים מתפוררים.
אבא שלה זוחל מתחת לאדמה.
הילדים שלה עדיין לא נולדו. אז אין סיכוי שהם ישמעו את המצוקה שלה.
בעל היה לרגע. ואז נעלם.
אישה בת 40 ועוד יומיים. ולאף אחד לא איכפת שהיא מאריכה את החופשה.
ושבוע עבר.
העצמות כואבות לה מהשכיבה מתחת למיטה.
בקבוק הארק הסתיים.
והרוגע שעוטף אותה מתחת למיטה רק כואב יותר ויותר.
היא יוצאת מתחת למיטה בשבוע השני.
ירידה לקניית סיגריות ובקבוק נוסף של ארק, גורמים לה לכאבים עצומים בגוף.
את השבוע השלישי היא מעבירה על הספה.
אישה בת 40 ושלושה שבועות רוצה חיבוק. רק חיבוק. חיבוק חם. חיבוק קרוב. חיבוק שילטף לה את הכאב.
ואין.
יש לה רק את עצמה. וקשה לה לחבק את עצמה.
בשבוע הרביעי היא מודדת מרחק מהחלון בדירה שלה לאדמה.
קומה שלישית.
אפילו למות היא לא תצליח ככה.
ואפילו אם היא כן, אף אחד לא מכיר אותה כדי שיהיה אכפת לו.
אני בת 40 וחודש.
חודש שלם של חופש.
ולאף אחד לא אכפת.

יום ראשון, 8 במאי 2011

יזכור עם ישראל את כולם. את הנופלים בקרב. את היפים. והיפות. את יפי הבלורית. את יפי הבלורית. את יפי הבלורית.
כולם בוכים על יפי הבלורית.
יזכור עם ישראל את המפקדים. את הטיסים. את הצנחנים.
את השואה יזכור עם ישראל. שישה מיליון יזכור עם ישראל. כולם קדושים.
יזכור עם ישראל את האוטובוסים המתפוצצים. את היערות הבוערים. את החיילים הנישרפים.
יזכור עם ישראל את ההרוגים בכבישים,  את ההרוגים שעפו מהאופנועים.
יזכור עם ישראל וידליק משואה. וישא ברכה. ותפילה.
יזכור עם ישראל ויזיל דימעה.
ואותי שזוחלת בלילה מתחת למיטה, עם ישראל לא זכר.
ולמעני- שזוכרת את הזין שנכנס לי לפה, ונכנס לי מאחור ונכנס לי מלפנים, -עם ישראל לא יזיל דימעה.
אפילו לא אחת קטנה.
שום משואה לא תידלק.
יזכור עם ישראל את בניו ואת בנותיו.
ואת זאת שכאן עם ישראל לא זכר.
ואף אחד לא יספר אייך אני שכאן בעצם כבר מתה מזמן.
יזכור עם ישראל את כולם כולם כולם כולם.
יזכור עם ישראל.
יזכור עם ישראל.
יזכור עם ישראל.
אותי לא צריך לזכור. רוב הזמן אני מתחת למיטה. מתה כבר המון זמן. אבל חיה.
וזה לא נחשב.

יום שני, 25 באפריל 2011

פעם אחת

פעם אחת במקלחת.
פעם אחת בצהריים.
פעם אחת במיטה. פעם אחת על הריצפה.
פעם אחת בערב.
פעם אחת השכן.
פעם אחת צעקתי. אבל רק בלב.
פעם אחת פחדתי.
פעם אחת חתך אותי הכאב.
פעם אחת דיממתי כמעט את כולי על הספה.
פעם אחת התפללתי שמישהו יאהב אותי באמת.
פעם אחת אמא כמעט ראתה.
פעם אחת אמא כמעט מצאה אותי מתחת למיטה.
פעם אחת אמא כמעט
פעם אחת אמא כמעט
פעם אחת אמא כמעט
פעם אחת אמא כמעט.

יום שישי, 22 באפריל 2011

בוקר

אישה קמה בבוקר. היא קמה בשקט. יום שישי. העיניים שלה עדיין שורפות מהלילה.
היא מתישבת על המיטה. נושמת לאט.
זאת -שצועקת -ובוכה -שמבקשת לסלוח אבל לא מצליחה- זאת שרוצה לשכוח- עדיין ישנה. והיא לא רוצה להעיר אותה כל-כך מוקדם.
אישה קמה ומשתינה את הלילה לתוך האסלה. מצחצחת את האלכוהול שנישאר  לה בין השיניים.
אישה מסתכלת מהחלון.
גשם של סוף סוף החורף.
היא מחייכת לגשם.
הכלים בכיור קוראים לה.
הכוסות על השולחן בסלון גם.
היא מתישבת  על הספה. מדליקה סיגריה עוד לפני שהרתיחה מים לקפה.
זאת -שצועקת -ובוכה -שמבקשת לסלוח אבל לא מצליחה- זאת שרוצה לשכוח- עדיין ישנה.
ונעים לה ככה. השקט הזה בבוקר יום שישי גורם לה לחייך.
חיוך ראשון מאז תחילת השבוע.
אישה מתקלחת. מתלבשת. מסתרקת.
כמה מאמץ.
רשימת קניות. רשימת מטלות. רשימת חיים לבוקר יום שישי.
אישה נועלת את הדלת ויוצאת לאוויר העולם.
קפה ומאפה. וחיוך של המלצרית. וחיוך שלה לעבר המלצרית.
מחשבות נעימות היום .היא לוחשת לעצמה.
אישה אחת שקוראים לה בשם של פרח שהיא לא אוהבת, העבירה יום כמעט ואופטימי. לכבוד יום שישי.
אולי בעיקר לכבודי.