אישה קמה בבוקר ומחליטה לקחת חופש מעצמה. עוד יומיים היא בת 40 והיא זקוקה לנשום קצת חופש.
היום הראשון עובר מתחת לשמיכה. העיניים נישארות עצומות כל היום.
 ביום השני היא מרגישה עייפה מיום אתמול.
אז היא קמה רק כדי להשתין.
וישר היא חוזרת למיטה.
שוב העיניים נעצמות. המחשבות ממלאות לה את הראש. וממלאות לה את כל הגוף.
ביום השלישי מתחת לשמיכה היא מתחילה לבכות.
יום שלם מתחת למיטה והיא רק בוכה.
ביום הרביעי היא סוף סוף קמה. צועדת ישר לארון במטבח. בקבוק הארק מחייך אליה. היא לוקחת אותו למיטה.
מתחת לשמיכה היא לוגמת ממנו. לגימות קטנות. אחרי רבע בקבוק היא מבינה שכבר יומיים היא בת 40.
אף אחד לא התקשר. אף אחד לא דפק בדלת. אף אחד לא איחל לה מזל טוב.
שוב הדמעות. ושוב לגימות מהבקבוק כדי לשכוח.
ביום החמישי היא מרגישה שהשקט מתחת לשמיכה לא מספיק לה.
היא לוקחת את השמיכה ומסדרת אותה יפה מתחת למיטה. היא זוחלת ונירדמת מתחת למיטה.
ולאף אחד לא איכפת.
בעצם למי יהיה אכפת?
אמא שלה מתפוררת במוסד של אנשים מתפוררים.
אבא שלה זוחל מתחת לאדמה.
הילדים שלה עדיין לא נולדו. אז אין סיכוי שהם ישמעו את המצוקה שלה.
בעל היה לרגע. ואז נעלם.
אישה בת 40 ועוד יומיים. ולאף אחד לא איכפת שהיא מאריכה את החופשה.
ושבוע עבר.
העצמות כואבות לה מהשכיבה מתחת למיטה.
בקבוק הארק הסתיים.
והרוגע שעוטף אותה מתחת למיטה רק כואב יותר ויותר.
היא יוצאת מתחת למיטה בשבוע השני.
ירידה לקניית סיגריות ובקבוק נוסף של ארק, גורמים לה לכאבים עצומים בגוף.
את השבוע השלישי היא מעבירה על הספה.
אישה בת 40 ושלושה שבועות רוצה חיבוק. רק חיבוק. חיבוק חם. חיבוק קרוב. חיבוק שילטף לה את הכאב.
ואין.
יש לה רק את עצמה. וקשה לה לחבק את עצמה.
בשבוע הרביעי היא מודדת מרחק מהחלון בדירה שלה לאדמה.
קומה שלישית.
אפילו למות היא לא תצליח ככה.
ואפילו אם היא כן, אף אחד לא מכיר אותה כדי שיהיה אכפת לו.
אני בת 40 וחודש.
חודש שלם של חופש.
ולאף אחד לא אכפת.