בוקר

דפיקה בדלת. אני ישנה. דפיקה בדלת. אני חולמת. דפיקה בדלת .אני זזה. דפיקה בדלת. למה זה לא ניפסק?
אני צועקת שאני שומעת.
סוף סוף שקט.
אני צועדת לדלת.
מבעד לעינית אני רואה ילדה מעוותת. היד כבר אוחזת בידית. אני לא לבושה. אני צועקת לה שעוד רגע.
היא ממלמלת משהו אבל אני לא מבינה.
החולצה מסריחה. אבל אין לי כרגע אחרת.
המכנסיים לא תואמות לחולצה.
היא בטח תסלח לי המעוותת.
אני פותחת.
כנראה שראיתי אותה כבר. היא מחייכת.
מה?
אמא שואלת אם יש לך במקרה שתי סיגריות.
הסתכלתי לה בעיניים.
רציתי לתפוס לה את השערות ולמשוך אותה לתוך הדירה.
רציתי להעמיד אותה צמודה לקיר.
כל- כך רציתי להעיף לה סתירה.
להסתכל על הדמעות שזולגות וזולגות. להביט בפנים הנדהמות.
רציתי לשאול אותה ממתי היא מעשנת.
רציתי לצרוח עליה שלא תשקר לי. אף פעם שלא תשקר לי. אבל ממש ממש אף פעם.
אין לי.
היא גימגמה משהו. כנראה מילים. לא השקעתי מחשבה.
סגרתי את הדלת.
ונעלתי.
עצמתי עיניים. ככה בעמידה.
הורדתי מכנסיים וחולצה וזחלתי שוב מתחת לשמיכה.
אולי מזל שאין לי ילדה.