1977. חושבת שהייתי בכיתה אלף. למורה קראו חווה. או נאווה. אולי ברכה. נזל לי השם שלה מהראש.
רק אמא הייתה איתי בבית.
אבא הלך. אולי לטייל. אולי לעבודה. אולי הוא סתם ישב בבית הנטוש והזריק לעצמו קצת חיים לגוף.
אמא צרחה לי מילים של אוכל.
צרחתי לה בלחש שלא בא לי.
היא צרחה שהיא לא שומעת.
וצרחה שהיא לא שומעת.
וצרחה שהיא לא שומעת.
ואני שתקתי. וליטפתי את הארנב בעל הרגל האחת שדוד אבנר הביא לי.
אמא הגיעה עד דלת החדר.
ובלחש אמרה לי שוב, בפעם האחרונה מילים של אוכל.
ואני רק מסתכלת עליה.
כמה מטומטמת את יכולה להיות?
המטומטמת זאת אני.
ואני לא עונה.
ואז אמא מתקרבת.
תופסת לי את היד ומושכת.
עכשיו אני צורחת.
היא צורחת לי בחזרה שאני אשתוק מהר.
אני לא שותקת.
אני מרגישה אייך הראש שלי עומד לצאת וליפול על הריצפה.
אמא עוצרת.
היד שלה עוזבת.
בשניה שאני מתחילה לנשום היד השניה שלה באה לבקר את הלחי שלי.
בשניה שהראש שלי אומר שלום לקיר יש דפיקה בדלת.
סבא.
הוא מסתכל בעיקר עליי.
אמא לא מעניינת אותו.
היא צורחת לו מילים של שינאה אליי.
הוא לא מקשיב. רק ממשיך להסתכל עליי.
אמא יוצאת.
אולי לחברה. אולי לעבודה אצל הזקן המסריח שהיא מקלחת כל יום. אולי היא מצטרפת לאבא בבית הנטוש. גם היא צריכה לפעמים להזריק לעצמה חיים.
סבא נועל את הדלת.
אני עדיין דבוקה לקיר.
הלחי שלי לא מצליחה להפרד מהקיר.
סבא מתקרב. מלטף לי את השיער. אני חושבת לעצמי עמוק בתוך הלב שאולי סבא יקח אותי רחוק רחוק מכאן.
אבל סבא הולך לסלון. מעיף את כל הבגדים מהספה ומדליק טלוויזיה.
הוא קורא לי לבוא.
איש אחד מדבר ורואים המון אנשים מנופפים בידיים וצועקים.
סבא אומר לי להתקרב. מרים אותי במותניים ושם אותי על הברכיים שלו. היד שלו מלטפת לי את השיער.
הוא שואל אותי אם לא מאכילים אותי בבית הזה.
ומקלל את אמא ואת אבא.
הוא אומר שחם לו. ומוריד את החולצה. השערות של החזה שלו דוקרות לי את הגב. אבל אני שותקת.
לא רוצה שהוא יקלל גם אותי.
האיש מהטלויזיה כבר לא מדבר.
סבא קם ואומר שהוא חייב להשתין.
אני נישארת לשבת על הספה.
סבא קורא לי.
הוא עומד במקלחת ערום. הוא שואל אותי אם אני אוהבת.
לא יוצא לי קול.
סבא מקרב אותי אליו. מוריד לי את הבגדים.
העיניים שלו מלטפות אותי. מלמעלה עד למטה.
מלמעלה עד למטה.
הפה שלו נצמד לשלי.
והדבר הזה שבאמצע נהיה לו קשה.
הוא אומר לי שהוא הכי אוהב אותי בעולם. שאני הכי מתוקה. שאני הנסיכה שלו.
ואז הוא מסובב אותי. והדבר הזה שבאמצע הגוף נידחף לי עמוק לתוך הטוסיק.
אני לא מצליחה לצרוח.
אבל הטוסיק שלי נקרע לגזרים.
גזרים קטנים קטנים.
וסבא צוהל בקולות משונים. צוהל וצוהל וצוהל.
ואז מוציא את הדבר הזה שבאמצע הגוף.
והטוסיק שלי נקרע שוב לעוד גזרים קטנים. קטנים קטנים.
סבא מנשק אותי. ואומר לי שאני הכל בשבילו. הכל הכל. ונותן לי 10 שקלים לקנות כל מה שבא לי.
ואז אנחנו חוזרים לסלון.
סבא מעשן סיגריה.
אני לא נושמת.
סבא אומר לי שכדאי לי ללכת לישון.
הוא מבטיח לנשק אותי שוב לפני השינה כדי שאני ארדם מהר.
אני לא נירדמת מהר.
אני שומעת את הדלת ניפתחת.
ואז ניסגרת.
אני שומעת את אמא צוחקת.
כנראה החיים שהיא הזריקה לעצמה היו ממש מוצלחים היום.
רק אמא הייתה איתי בבית.
אבא הלך. אולי לטייל. אולי לעבודה. אולי הוא סתם ישב בבית הנטוש והזריק לעצמו קצת חיים לגוף.
אמא צרחה לי מילים של אוכל.
צרחתי לה בלחש שלא בא לי.
היא צרחה שהיא לא שומעת.
וצרחה שהיא לא שומעת.
וצרחה שהיא לא שומעת.
ואני שתקתי. וליטפתי את הארנב בעל הרגל האחת שדוד אבנר הביא לי.
אמא הגיעה עד דלת החדר.
ובלחש אמרה לי שוב, בפעם האחרונה מילים של אוכל.
ואני רק מסתכלת עליה.
כמה מטומטמת את יכולה להיות?
המטומטמת זאת אני.
ואני לא עונה.
ואז אמא מתקרבת.
תופסת לי את היד ומושכת.
עכשיו אני צורחת.
היא צורחת לי בחזרה שאני אשתוק מהר.
אני לא שותקת.
אני מרגישה אייך הראש שלי עומד לצאת וליפול על הריצפה.
אמא עוצרת.
היד שלה עוזבת.
בשניה שאני מתחילה לנשום היד השניה שלה באה לבקר את הלחי שלי.
בשניה שהראש שלי אומר שלום לקיר יש דפיקה בדלת.
סבא.
הוא מסתכל בעיקר עליי.
אמא לא מעניינת אותו.
היא צורחת לו מילים של שינאה אליי.
הוא לא מקשיב. רק ממשיך להסתכל עליי.
אמא יוצאת.
אולי לחברה. אולי לעבודה אצל הזקן המסריח שהיא מקלחת כל יום. אולי היא מצטרפת לאבא בבית הנטוש. גם היא צריכה לפעמים להזריק לעצמה חיים.
סבא נועל את הדלת.
אני עדיין דבוקה לקיר.
הלחי שלי לא מצליחה להפרד מהקיר.
סבא מתקרב. מלטף לי את השיער. אני חושבת לעצמי עמוק בתוך הלב שאולי סבא יקח אותי רחוק רחוק מכאן.
אבל סבא הולך לסלון. מעיף את כל הבגדים מהספה ומדליק טלוויזיה.
הוא קורא לי לבוא.
איש אחד מדבר ורואים המון אנשים מנופפים בידיים וצועקים.
סבא אומר לי להתקרב. מרים אותי במותניים ושם אותי על הברכיים שלו. היד שלו מלטפת לי את השיער.
הוא שואל אותי אם לא מאכילים אותי בבית הזה.
ומקלל את אמא ואת אבא.
הוא אומר שחם לו. ומוריד את החולצה. השערות של החזה שלו דוקרות לי את הגב. אבל אני שותקת.
לא רוצה שהוא יקלל גם אותי.
האיש מהטלויזיה כבר לא מדבר.
סבא קם ואומר שהוא חייב להשתין.
אני נישארת לשבת על הספה.
סבא קורא לי.
הוא עומד במקלחת ערום. הוא שואל אותי אם אני אוהבת.
לא יוצא לי קול.
סבא מקרב אותי אליו. מוריד לי את הבגדים.
העיניים שלו מלטפות אותי. מלמעלה עד למטה.
מלמעלה עד למטה.
הפה שלו נצמד לשלי.
והדבר הזה שבאמצע נהיה לו קשה.
הוא אומר לי שהוא הכי אוהב אותי בעולם. שאני הכי מתוקה. שאני הנסיכה שלו.
ואז הוא מסובב אותי. והדבר הזה שבאמצע הגוף נידחף לי עמוק לתוך הטוסיק.
אני לא מצליחה לצרוח.
אבל הטוסיק שלי נקרע לגזרים.
גזרים קטנים קטנים.
וסבא צוהל בקולות משונים. צוהל וצוהל וצוהל.
ואז מוציא את הדבר הזה שבאמצע הגוף.
והטוסיק שלי נקרע שוב לעוד גזרים קטנים. קטנים קטנים.
סבא מנשק אותי. ואומר לי שאני הכל בשבילו. הכל הכל. ונותן לי 10 שקלים לקנות כל מה שבא לי.
ואז אנחנו חוזרים לסלון.
סבא מעשן סיגריה.
אני לא נושמת.
סבא אומר לי שכדאי לי ללכת לישון.
הוא מבטיח לנשק אותי שוב לפני השינה כדי שאני ארדם מהר.
אני לא נירדמת מהר.
אני שומעת את הדלת ניפתחת.
ואז ניסגרת.
אני שומעת את אמא צוחקת.
כנראה החיים שהיא הזריקה לעצמה היו ממש מוצלחים היום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה