שלושה חודשים

בחודש השלישי איחר לי.
הוא הושיב אותי על המיטה. לידו.
הסביר לי יפה שזה לא ישאר.
הסתכלתי עליו.
הוא אמר לי שלבית הזה לא ניכנס יותר אף אחד.
זאת אומרת אף אחד שצורח ומחרבן ודורש אוכל.
אחרים יכולים להכנס.
זאת אומרת אחרים שהוא יתן להם את הרשות להכנס.
נכנסה ההבנה למח הקטן שלך?
נכנסה.
לא שמעתי.
נכנסה.
שבוע הסתובבתי ומיששתי את הבטן.
חשבתי.
והפסקתי לחשוב
אחרי שבוע הוא תפס לי את היד ולקח אותי כדי שנסיים את הארוע.
עצמתי עיניים שחפרו לי עמוק.
עצמתי את כל המחשבות.
עכשיו תקומי.
אני לא יכולה לזוז.
תקומי.
הוא אומר לי לתת לו את היד.
דקירה.
עכשיו תרגישי יותר טוב.
אני לא
מרגישה
כלום.
תשתי.
אני לא רוצה.
והנה באה הסטירה.
תשתי.
שורף לי בגרון. ושורף לי למטה. ושורף לי בראש.
אני רוצה לישון.
הוא חייב קפה.
אני רוצה לישון.
הוא חייב קפה.
אני לא יכולה.
סתירה.
אני נופלת על המיטה.
אני חושבת שהוא מסתכל עליי.
אני שומעת
זונה.
מטומטמת.
את חייבת לי עכשיו. ותשלמי כל אגורה.
אני לא יודעת אייך קוראים לי עכשיו.
אבל אני יודעת שהוא מצא לי עבודה.